מאגר מידע
מאגר מידע > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומית

הימים והשעות של הלוח הרומאי | מחבר: ז'רום קארקופינו

עם הספר

אחרי הרפורמה שהנהיג יוליוס קיסר בשנת 46 לפסה"נ, נקבע הלוח הרומאי, אשר הלוח שלנו מבוסס עליו, על-פי זמן סבוב הארץ סביב השמש. בשנים-עשר חודשי השנה שלנו עדיין נשתמרה הרציפות, האורך והשמות שנקבעו להם בגאונותו של קיסר ותבונתו של אוגוסטוס. למן ראשית הקיסרות מנו כל החודשים ובהם פברואר, הן בשנה פשוטה והן במעוברת, מספר ימים הזהה למקובל בימינו. אך נוסף לחלוקת החודשים הרשמית העתיקה ל- Calends (הראשון לכל חודש), ל- Nones (החמישי או השביעי לכל חודש) ול- Ides (האידיס, השלושה-עשר או החמישה-עשר בו), הכניסה האסטרולוגיה את החלוקה לשבועות בני שבעה ימים שהיו כפופים לשבעת כוכבי-הלכת, אשר תנועותיהם, כך האמינו מווסתות את התבל. כבר בתחילת המאה השלישית היה השימוש בחלוקה זאת קבוע עמוק בתודעת העם, עד כי דיו קאסיוס ייחסו במיוחד לרומי. בשינוי קטן אחד - החלפת יום האדון (Dimanche) dies Dominica ביום השמש solis dies - החלוקות האלה לחודשים ולשבועות נשארו כמות שהן ברוב הארצות דוברות הלטינית, למרות התנוונותם של האיצטגנינים ונצחונה של הנצרות. לבסוף, כל יום מן השבעה חולק לעשרים וארבע שעות שתחילתן, שלא כמו אצל הבבלים עם זריחת השמש, ולא כמו אצל היוונים עם שקיעת החמה, אלא כמקובל עד היום - בחצות הלילה, בזה תם כל הדמיון הקיים בין מדידת הזמן אצל הקדמונים ואצלנו. ה"שעות" הלטיניות שנכנסו מאוחר יותר ליום הרומי, גם אם נושאות הן שם ומספר דומה לשלנו, נבדלו מאוד מהשעות שלנו.

הן המלה והן הדבר עצמו היו המצאתם של היוונים ונבעו מתהליך המדידה. בשלהי המאה החמישית לפסה"נ, למדו היוונים לעקוב אחרי מהלך השמש על פני השמים. שעון-השמש של מטון, אשר בעזרתו מדדו היוונים את מהלכה, עשוי היה חצי עגול קעור של אבן ששפתו אופקית, ומחט מתכת מחודדת מתרוממת באמצעו. ברגע שחדרו קרני השמש אל תוך שקערורית האבן, הראה צל המחט מן הצד שכנגד את המקביל היומי של השמש. ארבע פעמים בשנה, במועדי ההשתוות ובנקודות-הרוחק מן המשווה, נחרתו הקווים שהטיל צל המחט על האבן. וכיון שעקומת מועד ההשתוות של האביב נפלה על זו של מועד ההשתוות של הסתו, נתקבלו לבסוף שלושה מעגלים בעלי מרכז משותף שכל אחד מהם חולק אחר-כך לשנים-עשר חלקים שוים. לא היו צריכים עתה אלא לחבר את הנקודות המתאימות על שלושת המעגלים על-ידי שנים-עשר קווים-נוטים כדי לקבל את שתים-עשרה השעות אשר פיסקו את מהלכה השנתי של השמש כפי שרשמו בנאמנות לוח-השעות. מכאן נובע השם "מונה השעות" אשר נשתמר ב- horologium הלטיני וב- horloge הצרפתי. בעקבות אתונה, גם ערי יוון האחרות חמדו את הכבוד שבבעלות על שעון-שמש, והשתמשו בעקרונות שלו במקומן השונה של כל אחת מהערים. מסלולה הגלוי של השמש השתנה, כמובן, עם קו הרוחב של כל מקום, לפיכך שונה היה אורכו של הצל שנפל מן המחט, בכל עיר ועיר. באלכסנדריה היה אורך הצל כשלוש חמישיות מגובה המחט, באתונה שלושה-רבעים, בטרנטום היה אורכו תשע חלקי אחת-עשרה וברומא שמונה-תשיעיות. מספר שעוני-השמש השונים שהוצרכו לבנות היה כמספר הערים. הרומאים היו מן האחרונים שהכירו בצורך זה, וכשם שלא מצאו לנחוץ למנות את מספר השעות אלא מאתיים שנה אחרי האתונאים, כך הוצרכו למאה שנים נוספות עד שלמדו לעשות זאת בדייקנות.

עוד בסוף המאה הרביעית לפסה"נ, הספיקה להם חלוקת היום לשני חלקים: לפני ואחרי הצהרים. מובן, כי חשוב מאוד היה אז לקבוע בדיוק את הרגע בו עוברת השמש את קו הצהרים.

בתקופת המלחמות נגד פירוס, חלה התקדמות קלה - שני חצאי היום חולקו לשניים: בוקר-השכם ולפני הצהריים (mane ו- meridiem ante) מצד אחד, ומצד שני, אחרי-הצהרים וערב (meridie de ו- suprema). אך רק עם תחילת המלחמה הפונית, בשנת 264 לפסה"נ, הוכנסו לעיר ה"שעות" וה- horologium היווניים. אחד הקונסולים של אותה שנה, מ. ולריוס מסאלה, הביא עמו בתוך שלל-המלחמה מסיציליה את שעון-השמש של קאטאנה, והעמידו כמות שהוא ב- comitium. וכך שמשו הקווים, אשר נחרתו על לוח-השעון כדי להורות את הזמן בקו-רוחב אחר, כמורי-זמן מסולפים לרומאים במשך למעלה משלושה דורות.

למעלה ממאה שנה עברו מאז התקינו בני אלכסנדריה לעצמם את אשר קטסיביוס פיתח כדי לתקן את מגרעותיו הבלתי-נמנעות של ה- horologium. דבר זה נודע היה בלטינית כ- horologium ex aqua. מנגנון שעון-המים היה פשוט ביותר. הבה נראה בדמיוננו clepsydra – מיכל מים שקוף בעל זרימה מווסתת, ונעמידו ליד שעון-השמש. כאשר מטילה המחט את צילה על דופן ה- polos, עלינו לסמן את גובה המים באותו רגע בחריתת קו על חמוק הדופן החיצון של מיכל-המים. כשמגיע הצל לחמוק הבא של ה- polos, שוב אנו חורתים קו, וכך הלאה, עד ששנים-עשר החריצים הנחרתים תואמים את שתים-עשרה שעות היום שנבחרו לנסיוננו. כיוון שכך, ברור, כי אם תנתן ל- clepsydra צורה גלילית, נוכל לחרות עליה, מינואר עד דצמבר, שנים-עשר קווים אנכיים התואמים לשנים-עשר חודשי השנה. על כל אחד מקווים אנכיים אלה נסמן את סימני שתים-עשרה השעות שנרשמו בכל חודשי השנה באותו יום. בחברנו בקו עקום את סימני השעות המחלקים את הקווים האנכיים של כל חודש, נוכל לקרוא מיד לפי גובה המים מעל לקו החודש הנוכחי את השעה, אשר לו היתה השמש מאירה היתה מחט שעון-השמש מורה עליה באותו רגע.

משהושאלו שירותיו של שעון-השמש לדירוג שעון-המים, נעשה לוח-השעות מיותר, ואפשר היה פשוט להשתמש בשעון-המים לקריאת שעות הלילה. נקל לשער, כי השימוש בשעון-המים התפשט עד מהרה ברומא.

ברור, כי חלוקת השעות הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת היומיום. עם זאת, טעות היא לחשוב, כי עיניהם של הרומאים היו משועבדות למחוג שעון-השמש או למצופי שעוני-המים שלהם, כשם שעינינו משועבדות למחוגי שעונינו. הם לא היו עבדים לזמן, כמונו, שכן חסרו עדיין התמדה ודייקנות.

ראשית, אין ספק שההתאמה בין שעון-השמש ושעון-המים לא היתה מדויקת. דיוק המחט של שעון-השמש היה מותנה בהתאמתה לקו-הרוחב המקומי; ואילו בשעון-המים, אשר מידות כל ימי החודש היו שוות בו למרות שהשמש עמדה בזוית שונה בכל יום, לא יכלו המצופים שנעו לאיטם להמנע מאי-דיוקים שנעשו בקריאת המחט. אם שאל מי לשעה עשוי היה לקבל כמה תשובות שונות, כי, כפי שקובע סנקה, אי-אפשר היה לקבוע את השעה המדויקת ברומא, וקל יותר היה להביא את הפילוסופים להסכים ביניהם מאשר את השעונים “horam non possum certam tibi dicere: facilius inter philosophos quam inter horologia convenit". השעה ברומא תמיד היתה "בקירוב".

הזמן היה תמיד בלתי קבוע, או, אם להעדיף ביטוי אחר, מנוגד. במקורן חושבו השעות בשביל משך היום. ולמרות שלפי הנתונים הפשוטים שסיפק שעון-השמש אפשר היה לחשב את שעות הלילה, לא הצליח הדבר לאחדן. שעון-המים נבנה כך שכיוון את עצמו, כלומר רוקן את עצמו עם כל יממה. מכאן אי-ההתאמה שבין היום האזרחי, אשר עשרים-וארבע השעות שלו נמנו מחצות לילה לחצות-לילה, ובין עשרים-וארבע השעות של היום הטבעי, אשר רשמית חולק לשתי קבוצות בנות שתים-עשרה שעות: שתים-עשרה ליום ושתים-עשרה ללילה.

וזה לא היה הכל. בעוד שהשעה שלנו מונה ששים דקות שוות בנות ששים שניות, וכל שעה נפרדת לחלוטין מן הבאה אחריה באותו רגע שבו מצלצלת השעה - נמשכת היתה השעה הרומית כל פרק הזמן שבין השעה שחלפה ובין השעה שתבוא; ושעה זו במקום שתהיה בת פרק זמן קבוע, היתה תמיד גמישה, פעם קצרה ופעם ארוכה, מקצה השנה עד קיצה ובכל יום היה פרק זמנן של שעות היום מנוגד לאורכן של שעות הלילה. על-ידי המחט בהכרח היו מחולקות שתים-עשרה שעות היום לפרק הזמן שבין זריחת השמש ושקיעתה, ואילו שעות הלילה נמשכו בין שקיעת השמש וזריחתה. במקביל לשעות היום הארוכות בעונה אחת, היו שעות הלילה קצרות כמובן, ולהיפך. רק פעמיים בשנה נשתוו שעות היום ושעות הלילה: במועדי ההשתוות האביבית והסתווית. הן ארכו וקצרו ביחס הפוך עד שאי-ההתאמה בין נקודות הרוחק של החורף והקיץ מקו המשווה הגיעה למאקסימום.


ביבליוגרפיה:
כותר: הימים והשעות של הלוח הרומאי
שם ספר: חיי יום יום ברומא
מחבר: קארקופינו, ז'רום
תאריך: 1967
הוצאה לאור : עם הספר
הערות: 1. תרגום: עודד בורלא.
2. עריכה מדעית: צבי יעבץ.
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית